הכתובה

 
"הוי לי לאינתו כדת משה וישראל ואנא אפלח אוקיר איזון ואפרנס ואכלכל",בתרגום חפשי מארמית:היי לי לאישה ואני אעבוד,אפרנס ואכלכל אותך ואדאג לכל צרכייך,משפט זה הינו משפט מרכזי באותו מסמך הקרוי כתובה,עליו חותם כל גבר יהודי בבואו בברית הנישואין עם בת זוגתו מתחת לחופה,בנוסף מתחייב הגבר במסמך זה ,לשלם סכום כספי ניכר לבחירת לבו אם יבחר חלילה לגרש אותה.

כיום בפועל ,כל משפטן ,דיין ושופט בימ"ש למשפחה ,מתחבט לגבי משמעותו ונפקותו המשפטית של מסמך זה,מחד,קיימת כאן התחייבות משפטית חוזית לכל דבר,מאידך קשה להתעלם שהמסמך בניסוחו הינו מעט אנכרוניסטי,בראש ובראשונה בחוסר השוויוניות שבו:שהרי לכאורה מדובר בהטלת מסכת חבויות של האיש כלפי האישה ,תשאל השאלה מדוע אין במסמך חבויות זהות ו/או חופפות של האישה כלפי בן זוגה

בעיה נוספת ,שהינה למעשה פועל יוצא מהעניין הקודם היא, שלכאורה מדובר במסמך "שובינסטי" לחלוטין,שכלל לא תואם את המציאות בעידן המודרני שבו לעיתים קרובות האישה משתכרות עשרות מונים יותר מהגבר,וכאשר האישה  מצויה לעיתים קרובות בעמדות השפעה וכוח ובעלות עוצמה רבה יותר מזו של הגבר.במציאות החיים המוכרת לנו,משפט כמו "אני אזון ואכלכל ואפרנס"וכו' נשמע מנותק לחלוטין ממערכת יחסי הכוחות שבין הגבר לאישה ,שהינה בימינו שוויונית לחלוטין.

מטעמים אלו ומהרבה טעמים אחרים ,ה"כתובה" הפכה להיות "אות מתה" מהבחינה המשפטית,כאשר השופט ואף הדיין ה"יושבים בתוך עמם" ,נוטים להבין כי קשה וכמעט בלתי אפשרי, ליישם האמור בה,לאור האמור ,אצל רוב רובם של הזוגות המתגרשים ,חלק אינטגראלי מהסכם הגירושין הינו ויתור האישה על ."כתובתה" ועל "תוספת כתובתה".

לדעתי ולאור האמור ,הגם שאין לראות ב"כתובה" מסמך משפטי ,יש בהחלט חשיבות לכך שנפנים הרעיון הייחודי הגלום בה:התובנה הבסיסית שמערכת הנישואין הינה מערכת של קבלת מחויבות.טוב שכל זוג העומד להינשא יבין ויפנים ,כי הנישואין אינם בגדר ארוע חוויתי גרידא,אלא קבלת אחריות על אדם אחר ודאגה לכל צרכיו תוך נתינה ואהבה ללא צפייה לתמורה כל שהיא.דבר שנכון  לקשר עם,בן הזוג, .עם בת הזוג ועם הילדים.

טוב שאנו נבין שאנו חיים וחווים בכדי להעניק לאהובים לנו.ולכן  הגם שמסמך ה"כתובה" הינו למעשה כמעט וחסר נפקות משפטית כלשהיא ,הרי שמגולם בתוכו רעיון אנושי יפה .וחיוני מאין כמוהו .

                                               בעז גורק עו"ד